ה׳תשפ״ה

בוקר טוב,

הסתיו הגיע לליסבון, כמעט בלי ששמנו לב. כן, אני גרה בליסבון עכשיו. הרבה זמן לא דיברנו.

מזג האויר נהיה יצור קפריזי שמשתנה בכל רגע ורגע. לקראת ערב יום הכיפורים, הגשם ניתך על גגות הבתים והרוחות הצטרפו אליו למרד שאגני.

טר, בעלי, בדיוק שייט ברחוב, צעדיו קלים, ונעצר לרגע אל מול חלון ראווה של חנות קטנה. באותו רגע, מול עיניו, עץ אחד שנאבק ברוח קרס אל הקרקע, בדיוק היכן שהיה עומד טר אילולא נעצר מול החנות.

מפחיד לחשוב מה יכול היה להיות. במוחי הטוניסאי, מיד עלו מחשבות על איך העץ הזה כמעט והפך אותי לאלמנה בגיל כה צעיר, אך צר לי גם על גורלו. ומה הייתי אני עושה אילו היה הנורא מכול קורה? מפה לשם, דרשתי מבעלי לכתוב צוואה. הוא לא ציפה לתגובה כזאת, ובכנות, גם אני לא.

היום, אחרי שהתעוררתי (לצד בעלי, תודה לאל) ושמים צלולים הכחילו את חלון חדרי, מחשבות אחרות עלו בי – הא! כמה העולם זקוק להחלטתיות והדרגתיות, אבל כמו רבים בימינו, נעשה קיצוני ופוחז.

כששואלים אותי מה העונה האהובה עלי, אני עונה את אותה התשובה. המעבר, כמובן. לא עונות המעבר, כוונתי, אלא המעבר עצמו מעונה לעונה – זו העונה האהובה עלי. אותו זמן קצר מדי בו הטבע עוצר נשימה, מנער מעליו את העבר ומציע לנו להתחיל מחדש עם אויר צח וריחות רעננים. אך בימינו, עידן ההתחממות הגלובלית, המעברים הפכו לדילוגים אקראיים בין עונות. אפילו ארון הבגדים שלי מבולבל, ובו תלויים במתח גם סודרים וגם חולצות קצרות, כולם נושאים את פניהם אל עתיד לא נודע ודורשים יחס שווה.

השנה החדשה שלי כבר מתחילה לקבל צורה במוחי, אך כמו באפיית חלה – כבר נראה מה יצא וכמה אכיל זה יהיה. בכל זאת, ברשותכם, אשתף אתכם בתכניותיי. בהמשך, כשהן יפלו קורבן למציאות שתכופף אותן, תדחה או תשמידן כליל, תוכלו לצחוק עלי ויהיה שמח.

אז טר ואני רכשנו כרטיסי טיסה לנובמבר, מתכננים לברוח לסוף־שבוע בבוקרשט, רומניה. ולאחר מכן ניסע במשך כשעתיים לכפר נידח בשם Câmpulung, לצדו יושבת וילה בין השדות, משקיפה על יערות אינסופיים. שם נבלה את חודש נובמבר. לשנינו מעט נמאס מהמולת העיר ואנחנו מחפשים מרחב שבו הזמן יאט, ונוכל לשקוע אל מול האח בשקט של החורף המתקרב ולהכנס לתרדמה זמנית.

אחרי רומניה נשוב לליסבון, ומיד נתחיל לארגן לעצמנו החלפת דירות עם חברים מהארץ לשלושה חודשים. אני להוטה לשוב לארץ, אליה אני מתגעגעת עד כאב, אולם מעברי דירות ממדינה למדינה זה דבר מורכב שלוקח זמן ואני מוצאת את עצמי כמזג האוויר המודרני – אימפולסיבית להחריד. לאחר מכן, נשוב לפורטוגל.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אנחנו שבים לפורטוגל לתקופה נוספת. הסיבה היא שעלינו להשאר תושבים של פורטוגל עבור המטרה הבאה שאליה אנו חותרים השנה: קניית ואן. נחזור לליסבון לעוד קצת זמן – חודש, אולי שניים – או כמה שיידרש על מנת למצוא ואן – להתאהב בואן – לקנות ואן. ואן שיהיה ביתנו הנייד, ויאפשר לנו לטייל ברחבי אירופה בחופשיות רבה יותר. זוהי המשימה האחרונה שלנו באירופה לפני שנשוב הביתה, לארץ. לכמה זמן? אני לא יודעת. עד שהדחף לנדודים שוב יעקצץ.

מעבר לזה, יפה ושונה תהא שנת תשפ"ה אשר מתחילה לה בשיר, כי השנה אוציא לאור את רומן הביכורים שלי! שֵׁם הוא טרם קיבל, אבל כל דבר בזמנו. רעיונות חדשים כבר מזמזמים באופק, ואני מתרגשת לצעוד מרעיון אחד למשנהו. אבל לוקח לי זמן לעבור לרעיון הבא; אחרי הכול, אני אינני מזג האויר, וכשמדובר בכתיבה, המעברים שלי הם קצת יותר הדרגתיים. אבל ברגע שארגיש מוכנה, אעבור לרומן הבא, וכשזה יקרה – אתם תדעו.