הסערה שאחרי השקט

לאחר החודש האחרון בכפרים הציוריים של רומניה, שבהם כל נשימה מתובלת בניחוחות של שלג ויער, ההתאקלמות מחדש היתה קשה מהצפוי.

ביתנו, למשל, אשר סגור היה ימים רבים, קיבל את פנינו באויר דחוס ולח, כמעט עוין. כאילו נעלב מנטישתנו. כל ניסיון לחממו ולפייסו נחל תבוסה. ובכלל, לאחר חודש של חורף רומני אמיתי, נדמה לי שמיציתי את עונת הקור ואני מוכנה, מוקדם מדי, לקדם בברכה את האביב.

בכל זאת, אני אוהבת חורף. בעיקר חורף אמיתי כמו זה שחוויתי ברומניה. בתור גלילית, החורפים שגדלתי עליהם היו שבריריים, ביישנים, ואת כמות הימים המושלגים אוכל למנות על יד אחת. הגליל התחתון הוא הגבחת של הצפון. מסביב ירדו מעט, ירדו לאט, נמסו, ירדו עוד קצת במקום אחר, כמו המורל הישראלי בשנה האחרונה, ורק לנו לא נשאר. הלובן היה מרצד על פסגות השכנים, ואם רצינו לראותו מקרוב היינו צריכים להתבצל, להתחצל, להכנס לאוטו ולנסוע לצפת או לבית ג׳אן. היינו יוצאים מהאוטו לשתי דקות, להביט סביב ולהכריז, ״איזה יופי!״ רק כדי לחזור פנימה בשפשופי כפפות, מי ישמע. אבל ברומניה הוא הגיע עד למפתני – פעמיים (הפעם השניה היתה יום הולדתי העברי), וזה היה נפלא.

עם שובנו לליסבון, חיינו התחדשו בזריזות מסחררת. חברים הזמינו אותנו לחגוג את פתיחת העסק החדש שלהם; הם התחילו למכור קפה מאצ׳ה ממש מעבר לפינה. לא כוס הקפה שלי, תרתי משמע, אבל לא תומכים בחברים בתנאי טעם וריח.

גם קבוצת השחייה של בעלי, שהתחיל לשחות בים הפתוח פעמיים בשבוע, הזמינו אותנו למסיבת חג מולד מיוחדת. אחרי שחיית לילה בתוך מי האוקיינוס האטלנטי הקפואים, הם פגשו אותנו – בני המשפחה – במסעדה חמימה.

והם לא היחידים; לקראת החנוכריסמס הוזמנו למסיבות חג מכל עבר, כל אחת צבעונית ותוססת יותר מקודמתה. בתוך כל זאת, נותר מעט מדי זמן להתאקלם מחדש.

ואני, מעניין למה, לא הרגשתי במיטבי. כאבי ראש שבאו והלכו, ועייפות כמעט כרונית השתלטה עלי. ואז, בשבת האחרונה, נפלתי לתרדמה של כמעט שלוש שעות שהחזירה לי את החיוניות. הסברתי לשואלים שזה כנראה מזג האוויר הכה שונה בין המדינות שהשפיע עלי, אבל האמת הפשוטה ידועה לי: זה המעבר החד מהכפר השקט לעיר ההומה, שדרש ממני יותר מכפי שציפיתי. הרעש הרבה יותר צורם אחרי חודש של שקט מופתי.

וכעת אנחנו כנראה לקראת טיסה נוספת, והפעם הסיבה אינה משמחת.

אביו החורג של בעלי, איש מקסים עם מידות טובות וחיוך שובה, גוסס. הרופאים אומרים, ״בכל רגע״, ואנחנו עומדים לפני הצעד הבא. בשלב כזה, כל מילה נראית לא מספקת, כל מחווה לא משיגה את המטרה; אנחנו רק רוצים להיות שם, בלי צורך במילים. אבל אנחנו רחוקים, והכול מרחף בין ודאות לאי־נמנעות.

הוא כתב ספר מדע בדיוני מופלא בשם ״Mobrad״, שטרם תורגם לעברית.

ניסינו לקרוא אותו ביחד, אבל הגענו למסקנה שזהו ספר שצריך לשקוע בו לבד, ושכל אחד רואה בו עולם אחר. הוא, כמובן, מומלץ עד מאד.

אולם מחברו המוכשר הולך ודועך, ואנו כבר נערכים נפשית לטיסה ״בלתי צפויה״ לקייפטאון, דרום אפריקה, שם גרה משפחתי השניה.

אני מצטערת לסיים את הפוסט עם חדשות כאלה. מי יתן והפוסט הבא יהיה מלא רק בבשורות טובות, ואולי אפילו ניסים.

עד אז, אאחל לכולנו חנוכה שמח ומלא אור!