הרבה זמן

הרבה זמן לא כתבתי באופן פומבי.

לא על בעיותי האישיות שאפקט הדומינו שלהן החל לפני כמעט שלוש שנים – בערך כשפסקתי להזין את הבלוג – שכעת מתגמדות בעיני אל מול כאבם הבלתי נתפש של אחרים; לא על המלחמה, עליה לא נשאר מה לכתוב, אבל גם תמיד יש מה להגיד; ולא על כל דבר שאינו פיקציה מוחלטת, כמו הרומן שלי, שאגב – נכתב ונשלם, ואעדכן עליו בקרוב.

האמת היא שקשה היה לי להתישב אל שולחן הכתיבה ולכתוב משהו שלא יישמע כהד של מליון דברים אחרים שכבר נאמרו בכל כך הרבה דרכים, שאם אניח משפט על גבי הנייר תשתקף הבבואה שלו – הפוכה, נלעגת כמו במראה קעורה – כי איזו מלה יש בכוחה לתאר את המציאות כפי שהיא!

אז לא יכולתי לרוות את כעסי בצרורות מקלדת כנגד צרורות פגזים, שעה שתחת אדמות עזה יושבים אחי ואחיותי, רעבים, כואבים, נטושים, קופאים ומבוזים. והלך הכעס והצטבר והכאיב כברד על מוחי, על אזני, החריש את מחשבותי והסיח את דעתי מכל דבר יומיומי.

אז נכון, שלוש שנים עברו מאז שצרות החלו ליפול על ראשי, ראש משפחתי וראש עמי, ולמרות הכול ואחרי שקט ארוך – אני עוד כאן. אני כאן כי אני רוצה לחזור לכתוב לכם, מי שרוצה לקרוא. אולי לא מתוך דחף לשנות או להבין, אלא מתוך צורך. אינני אדם בעל מרפקים שיודע להדחף או לעמוד מול מצלמות ולזעוק את כאבי, אינני אקטיביסטית קפוצת אגרופים ומניפת שלטים על כבישים ראשיים, ואין לי שם גדול מספיק בכדי לשנות סדרי עולם, אז אני עושה את מה שהפך אצלי לסוג של פעולה יומיומית – כמו להרתיח מים או לסדר את השולחן. גם כשאין לי תשובות, גם כשכל מה שאני מצליחה לייצר זה גוש מילים לא מהוקצע – אני מניחה אותן על הדף. והן חד מימדיות, עייפות, מעט מיושנות, אבל הן הדבר היחיד שעוד יציב בעולם כל כך מעורער.

זה הכול, כרגע. רק רציתי להגיד שאני כאן.