ובכן, עשינו את זה – נחתנו בבוקרשט, וכיאה לתיירים מן השורה, פצחנו בסבב ה"חובה לראות": מסעדות מפוארות וברים בעיר העתיקה, פארק רחב ידים שבדיוק התקשט לו בצבעי שלכת, ושער הניצחון המתנשא לו בגאון בקצה שדרת עצי הערבות והלִבנים. הכול טוב ויפה, אבל כל אלה היו רק הקדמה, חימום קל, לעומת החוויה האמיתית של הביקור – שוק הפשפשים של יום ראשון בבוקר.
אה, שוק פשפשים! המקום שבו ריחות וקולות מתערבבים, וכל פרוטה נשכחת יוצאת מתחתית הארנק בקאמבק מרגש ועושה את מה שפרוטות עושות הכי טוב – עוברת מיד ליד.
אז נכון ששמי טרם יצא לתהילת עולם, אך מי שמכיר אותי יודע עלי לפחות דבר אחד, והוא אהבתי לספרים. ולא רק קוראת אנכי ולא רק כותבת, אלא גם אספנית. אז בתוך ערימות הפסלונים, התקליטים הישנים, כובעי הפרווה והעור שכבר ראו ימים טובים יותר, איך יכלו לחמוק מעיני ערימת ספרים עתיקים, כאילו ממתינה לי. אבל תאמינו או לא, הרומנית שלי לא משהו ולכן לא בחנתי את הספרים שראיתי בשוק עד לאותו הרגע. ההבדל הוא שכריכות הספרים האלה לא פצו פה, אלא הביטו בי כאומרים זה לזה, ״עצרו הכול רגע – היא רואה אותנו?״ ולא התאפקתי מלענות שכן. הושטתי יד ונגעתי בעור הישן. הסנפתי, כמובן, כי אני לא משוגעת. הריח שלהם... משהו בין מרתף שלא אוורר מאז המאה ה-19 לבין תקווה קלושה שאולי מישהו, מתישהו, יפתח אותם שוב. ואז פתחתי אותם. דפים מצהיבים ועייפים בין כריכות העור המתפוררות חשפו לפני מחזה נפלא: עברית!
הערימה המסכנה הזו שישבה שם בפינה הגלותית שבשוק הפשפשים, כללה חומשים עם פירושים וביאורים בעברית, גרמנית ועוד שפות שלא זיהיתי, מהדורות מלעמבערג, דהיינו לבוב, כנראה הדפסות מהמאה ה־19, שבה הודפסו לא מעט ספרי קודש במזרח אירופה.
"תוצאות חיים״ היה שם, שחיבר, כדבריו, ״אני הדל בשבטי בעזר אלקי״ חיים אווירבאך. בתחתית הערימה מצאנו משניות סדר זרעים עם פירושי הרמב"ם, רבינו עובדיה מברטנורה ותוספות יום טוב – לא דבר של מה בכך. וממש מתחת, כאילו מסתתר, "מחצית השקל" של רבי שמואל הלוי קעלין, מגדולי הפוסקים בדורו. הספר הזה היה פירוש ל"מגן אברהם", אחד מהפירושים המרכזיים על השולחן ערוך. זאת ועוד ועוד ספרים שעוסקים במוסר והנהגות, מלאים בפרשנויות.
טר ואני נשאבנו לתוך עולם אחר, עוקבים אחר השורות, מלטפים את הכריכות, מנסים לפענח את כתב היד הדהוי שיד נעלמה הוסיפה שם, מנסים להבין את הסיפורים שמאחורי הספרים. לפנינו נפרשה נשמת אחינו היהודיים במזרח אירופה, ובאותה הנשימה, לא יכולנו שלא לחשוב על החיים שנגדעו באכזריות. לא פלא שכריכותיהם ריקות ממלים. הספרים האלה הם מה שנשאר מאותם יהודים, אנשים בעלי ספריות מהודרות שעיינו בספרים האלה מדי ערב, וניערו את דפיהם מדי פסח. האנשים שנלקחו מבתיהם ונאלצו להשאיר הכול מאחור, וכעת חפציהם, מנעלי הבית ועד הספרים החשובים שבספרייתם, יושבים מוזנחים בשוק הפשפשים של בוקרשט.
עליכם להבין שאלה לא היו הדברים היהודיים היחידים שמצאנו שם. מנורות ישבו ביותר מדוכן או שניים (היו הרבה מנורות), תצלומים שעליהם שמות יהודיים, ופה ושם, מגן דוד הגיח מול עינינו על חפצים שונים שכולנו יודעים מהיכן נגזלו, עוברים מידיו של גוי אחד לאחר בלי הבנה בסיסית על מקורם הטרגי.
בעל הדוכן הסתכל עלינו, מדבר עם שותפתו בשקט, שניהם מנסים לנחש מה כל כך מרתק אותנו בספרים הישנים האלה. בעודי ממשיכה לעיין בספרים, שוכחת היכן אני, שמעתי את קולו של טר שכנראה המשיך לעיין בדברים אחרים והחליט לקנות כמה ציורים ישנים. האנגלית שלו מול הרומנית של המוכר התערבבו באצבוע תזזיתי, מספרים שריצדו הלוך ושוב: ״וואן־סבן־פייב״, ״נו נו, ניין־טו־פייב?״ הלכו המספרים וקיפצו מטה ומעלה, עד שהחליטו להפגש באמצע – 125. אבל לטר תמיד נשאר עוד משהו בכיס המיקוח, והוא שלף שטר של מאה ועוד שטר של חמש, ״וואן־זירו־פייב?״ וקרץ לו.
בעל הדוכן פרץ בצחוק, החליף מילה עם שותפתו לדוכן ברומנית, ומתוך כל מה שאמר, מילה אחת הצלחנו לקלוט – ״ישראלים״. הם הבינו מאיפה אנחנו, אבל לא בשל הספרים שבהם עיינו, אלא מפאת התמקחותו של טר. הנה לפניהם מונחת ערימה של עושר רוחני ותרבותי של יהודי מזרח אירופה שאבותיהם שחטו ובזזו, והמורשת היחידה שהם מזהים היא חוש ההתמקחות היהודי שלנו.
לפחות הם חשבו שזה מצחיק, ומכרו לו את הציורים במחיר המציאה אליו הוריד אותם.